בגיל 44 הגעתי למסקנה שלמרות שחלפו עשרים שנה מאז המשבר הראשון שלי, אני עדיין על פרשת דרכים. לפני שני עשורים . ,הייתי במקום אחר לחלוטין. למדתי במוסד אקדמי יוקרתי, רציתי להגשים את חלום חיי אולם המציאות הייתה אחרת המקצוע שבחרתי ללמוד וחשבתי שינפץ את תקרת הזכוכית, פשוט לא תאם את כישורי. הרגשתי שהשמיים נופלים עלי, שאני נופלת מטה, מטה מוותרת על הכל, שתמה התקווה שכלו כל הקיצים. בוודאי רובכם תאמרו שזו לא סיבה להגיע למחלקה הפסיכיאטרית אולם כמי שהייתה כל חייה מחוץ לחברה, חשבתי שהלימודים במוסד יוקרתי יהוו כרטיס כניסה אל החברה שכה דחתה אותי.
וכך, בקיץ 1994 מצאתי את עצמי במחלקה הפסיכיאטרית. היה זה האשפוז הראשון שלי. יש לציין שבניגוד גמור לכל סיפורי הזוועה שמספרים על פסיכיאטרים, גיליתי דווקא אנשים שהיו מוכנים להקשיב לי. זה מה שהייתי צריכה. לא לקחתי בחשבון דבר אחד, התיוג הפסיכיאטרי, או סטיגמה. הדבר ההזוי ביותר היה שדווקא נתקלתי בסטיגמה אצל אנשי השיקום. מאז חלפו עשרים שנה. נא לקחת את זה בחשבון.
בשנת 1995 הודיעה לי עובדת ההשמה שאין לי סיכוי ללמוד לימודים אקדמיים, הרי נכשלתי פעם אחת וסביר להניח שאכשל שוב. עלי לבחור במשהו פשוט, משהו שמישהי עם אבחנה פסיכיאטרית תוכל לעשות. איני יודעת מדוע אולם חשתי כעס והשפלה, הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו ויהי מה. ראיתי בעיתון מודעה על פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטה הפתוחה. עשיתי את הבירורים הנדרשים. ולמרבה הפתעתה של עובדת ההשמה והמכון השיקומי שהייתי בו באותם ימים, התחלתי ללמוד. אמנם מעולם לא סיימתי את התואר, אולם למדתי את המבואות בפסיכולוגיה.
כן, כבר בתחילת דרכי השיקומית לחמתי. לחמתי על להישאר אני.
מוזר לומר שבשנת 1998 התחלתי לפעול בתחום בריאות הנפש. אמנם למדתי מזכירות, מקצוע משעמם במיוחד, הלימודים העניקו לי תעודת מקצוע וידע ביישומי מחשב. השוק הפתוח מעולם לא קבל אותי לחיקו. הדברים קרו כל כך מהר, מצאתי עצמי במשרד הבריאות יושבת ומספרת את סיפורי, כותבת פרוטוקולים, הכרתי את מקבלי ההחלטות, בתקופה זו התחילו העבודות על חוק שיקום נכי נפש בקהילה. בעוד שבתחום הפעילות שלי פרחתי, הרי שבתחום התעסוקתי מעולם לא מצאתי את עצמי.
חלפו עשרים שנה, ועדיין לאנשי השיקום קשה לשבץ אותי לעבודה שתתאים לי.
איני מאשימה את אנשי השיקום, התמונה מורכבת הרבה יותר. מצד אחד הכישורים הקוגניטיביים שלי בסדר גמור, אולם אבוי לכישורי הביצועיים. אני איטית. אין סיכוי שידי ירחפו על המקלדת, על עבודות שדורשות זריזות, תפוקה ודיוק אין מה לדבר. כך שאני נופלת בין הכיסאות. לצערם של אנשי השיקום, הסטיגמה חיה ובועטת גם בחברה שבחוץ. שוק העבודה לא בשל לקבל אנשים עם אבחנה פסיכיאטרית לעבודות מורכבות. טופס וויתור סודיות רפואית הוא מחסום רציני כשרוצים להיות מדריך. כך שלמרות שלמדתי על עצמי וברשותי מספר מקצועות, שעון החול הולך ואוזל.
עדיין אני חייבת למצוא את הדרך שלי, את השביל שלי. להתגבר על המכשולים.
עד מתי תמשיכו לפחד ממני ומאנשים כמוני? אני מגישה לכם את זה כחומר למחשבה. אנא פתחו את הראש, יש לאנשים כמוני מקום בחברה.
רחל