המסע אל עצמי

ופתאום מצאתי את עצמי באמצע המסע. עשיתי דרך באורך כלשהו, משום מה חשתי תחושה מוזרה של התקדמות למרות שלא זזתי כלל מהכיסא שבחדר הקבוצות. כן, זאת כבר הקבוצה השנייה, הקבוצה הטיפולית השנייה. הבטתי אל הדרך והדרך הביטה בי. עקבות רגלי לא הלכו בקו אחד. זה היה מסע ארוך. היו חלקים שכבר זכרתי במעומעם, זה כבר היה רחוק מידי. מתברר שבגיל 50 הדברים נראים אחרת.

קבוצה טיפולית, מדברים. אני מנסה לשלוט בעצמי ולהיות בשקט, להקשיב. הרי לצד השני יש מה להגיד ולי יש זמן. אני מקשיבה ונזכרת שהייתי פעם במקום דומה, מישהי אחרת מדברת. היא במקום אחר במצב אחר. ובכל זאת אני מקשיבה. לכולן יש את אותו מקום בדיוק. למדתי. המסע לימד אותי להקשיב לתת מקום.

אני משתדלת לעבוד על הדברים כי יש על מה לעבוד. לעיתים אני עדיין קרועה, לפעמים אני רוצה לומר משהו חשוב. ואז אני סופרת עד עשר. לפתע שקט בחדר. אני שונאת שקט. כי במסע שלי היה הרבה שקט. הרי בבית הספר היסודי שתקתי והם דיברו…

אל תחזרי לשם אני אומרת לעצמי. אל תחזרי לבית הספר, זה היה מזמן. ולמרות הכול הפצעים משם לא הגלידו. עדיין לא. עדיין התמונות ברורות כל כך רק הפנים שלהם כבר מטושטשות, עברו 40 שנה. וחלק מזה עדיין טרי מידי טרי מכדי לומר את המילים עצמן. גם בקבוצה הבטוחה כל כך.

המפגש הקבוצתי נגמר. הזמן רץ מהר כשפוגשים מקום תומך.

אני מביטה קדימה, אל הדרך שעוד מחכה. הרבה לא נודע מחכה מעבר לפינה. מפחיד, אבל כבר הייתי במצבים מפחידים יותר. אני ממשיכה קדימה. רק קודם צריך לנוח. בכל זאת הטיפול מעייף.

מסע אישי, צילום
מסע אישי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.