אני מקדישה לך את הפוסט הזה למרות שאני יודעת שלא תטרח לקרוא אותו בכלל. בעצם זה חלק מהקשר שלנו. קצת חבל, הפסדנו אחד את השני בדרך. אני לא יודעת אם למדת מזה משהו, אבל לאחר יותר מחודש של סיוטי לילה, אני מרגישה שאני צריכה לספר קצת על מערכת היחסים הטיפולית הלא כל כך מוצלחת. אולי מטפלים אחרים כן יקראו את זה וילמדו מזה.
באת לדירה שלנו, מתאם שיקום צעיר וחביב. לפחות ככה נראית בהתחלה. משום מה היחידה שלא ממש התרשמה ממך הייתה הכלבה שלי. היא שמרה ממך מרחק ואתה אמרת שכך זה צריך להיות. זה צרם לי, ולא פעם דברנו על זה. רק לאחר תקופה די ארוכה היא התקרבה אליך ואתה עשית לה מה שרצית בכל מאודך לעשות לי, הצבת גבולות. אז זהו, מתאם שיקום יקר, מתברר שהכלבה שלי קלטה עם מי היה לה עסק.
איכשהו הרגשתי שאני בסוג של קרב הורדת ידיים איתך, זה באמת לא היה שיקומי. לא הבנתי מה ניסית להראות לי, אבל ברור שזה לא עבד. השנאה הפתלוגית שלך למחשבים בלטה למרחקים, נראה היה שאתה פשוט פוחד מהמחשב שלי, שונא את העובדה שאני כותבת בלוגים ומבקרת ברשתות החברתיות השונות. תמיד ניסית להחזיר אותי למציאות., להזכיר לי את הפערים שכבר הכרתי היטב.
הרגע הקשה איתך הגיע כשהיינו צריכים להכין תוכנית שיקומית. אתה הצעת הצעות שלא התאימו לי. למה הצעת לי דווקא את זה אלוהים יודע, אבל פשוט ניסית לכפות עלי משהו שלא רציתי. ואגב, כמתאם שיקום היית צריך לדעת שלא עושים את זה כך! אסור לכפות שיקום! אסור, יקירי, זו עבירה על הקוד האתי. זה משבר אמון. רצית לתפור לי תוכנית שהתאימה למקום שבו ראית אותי. לצערך הרב, טעית בגדול.
כשאמרתי לך שהיה לי נסיון רע עם חלק גדול מהמקומות שהצעת, אמרת לי שאני שלילית. רק מאוחר מדי ראית בתיק שלי את ההפניה למרכז לנפגעות תקיפה מינית. כמה אטום היית כשהתחננתי לפניך, כשהסברתי לך. כמה מקובע היית. פתחת פצעים רבים מדי. דיממתי אל ליבי פנימה. נפגעת מהציניות שלי. איך לא ראית ממטר שסבלתי כשהצעת לי את לוח ההכרויות ההוא דווקא. איך לא ראית איך התכווצתי במיטה שלי.
דברת על זה שאני קורבן.
לא טרחת לקרוא את מה שכתבתי. ניסית לשחק את השוטר הקשוח.
התרכזת בפרצדורות, חשבת על עבודות מונוטוניות ועובד ההשמה אמר לך שזה לא מתאים לי. הפסיכיאטרית אמרה לך לדבר איתי יותר, מוזר שהמשכת בעקשנות לדבוק בראיית העולם שלך וקראת באדיקות את התיק שלי. הפסיכיאטרית התייצבה לצידי.
כך הפסדת אותי. כי עכשיו יש לי מתאמת טיפול חדשה ומדריך חדש, תתפלא, הם מחזירים אותי לחיים. מעולם לא תראה את החדר שלי, קצת חבל כי הוא מסודר. לעולם לא תדע לאן הגעתי, עזבת. עזבת בשעת משבר וכלום לא שינה לך. היית מרוכז בפרידה. מרוכז בקצוות שאתה צריך לסגור. עד ששכחת שיושב מולך בן אדם.
איכשהו הזכרת לי את הפסיכולוג הקליני ההוא מתחילת דרכי השיקומית. הייתם מסתדרים נהדר ביחד. והמשפט הצורב הזה שאמרת נותר בזכרון שלי: "רחל, תסתכלי על עצמך, באינטרנט את מלכה, ותראי איפה את חיה. מדהים, הפערים האלה, וזה כואב, נכון?" כן, מתאם שיקום יקר שלי, מדהים מי נתן לך אפשרות להיות עובד סוציאלי. אז כן, מתברר שהעולם עובר לאינטרנט. לרשתות החברתיות. אני די טובה בזה. אין מה לעשות. יש שפים, יש טבחים, יש נגרים ויש אנשי כתיבה ותוכן.
ואם תעבור ליד הבלוג הזה במקרה, הוא לא נושך. אני מקווה שמצאת עבודה. אמרת שאני אשאר אצלך בלב. לא נעים לי להגיד לך, לא מאמינה לך. לא מאמינה.
מוזר, היא הכירה אותך יותר טוב ממה שחשבת.
מתברר ששוב הוא עזר לי יותר ממך
מסכימה עם כל מילה שלך, והיית צריכה להעיף אותו מזמן, גם לי בין שאר המלווים, יש עוסית אחת כזו, שהלוואי שיאשרו לי להחליף אותה. יש עוסים שהם פשוט לא בנויים לעבודה מסוג זה , והם במקצוע הלא נכון ולצערי אלו שמעסיקים אותם רואים אותם כטובים כקולגות, אבל לא רואים שהם גרועים כנותני שירות. זו המלחמה שלנו.. להרחיק אותם מאיתנו. אבל אני חייבת לציין בפנייך שחוץ מאותה אחת, כל שאר מי שמלווה אותי בדרכי מעולה.. אז שיהייה לך בהצלחה..