חלף זמן רב מאז כתבתי לאחרונה, אולם הנושא חוזר ומנקר בי ללא הרף. הגיעה העת לשים קלפים על השולחן ולדרוש שינוי. נכון שהיו בחירות בארצות הברית אבל החיים עדיין ממשיכים. דונלד טראמפ לא לחץ עדיין על הכפתור האדום ובאיראן מחכים לנקודת הכרעה כלשהי בסוריה לפני שהם יחליטו כיצד לפעול. העולם עדיין סובב סביב צירו ועם כל הכאב שבדבר נפגעי הנפש בישראל ממשיכים להיות עניים ומופלים לרעה.
לפעמים אני חשה שאני חיה בעולם מקביל. כמו גיבור על בעל כורחו. נאלצת לשחק משחק כפול ומוזר. בחיי היום יום לפני שאני יוצאת לעבודה חלות עלי החובות החלות על כל אזרח בישראל וברגע שאני מגיעה לעבודה\ אני עוברת למימד אחר. או לחלופין לובשת חליפה צבעונית כמנהגם של גיבורי העל. אולם בניגוד לגיבורים הללו אני מעדיפה לוותר על החליפה שלי. אחד מהחלומות שלי הוא להיות עובדת רגילה לחלוטין. אילו הייתי זריזה יותר הייתי מלהטטת על הקופה הרושמת בסופרמרקט השכונתי, אך רצה הגורל ואני ממש לא זריזה ונוטה לחרדות מוגזמות בהחלט.
אפילו המוסד לביטוח לאומי הכיר בי כנכה. כלומר חסרות לי יכולות שיש לעובד מן השורה, אך מכאן ועד לשכר המביך שאני מקבלת הדרך ארוכה. ארוכה מאוד. המחוקק במדינת ישראל כנראה לא נותן את דעתו לסוגיות כאלה. אחרת איך אפשר להסביר את הפערים הבלתי נתפסים בשכר שלי לעומת שכרו של מי שאינו נכה?
יהיו שיגידו שהיות והתפוקה שלי נמוכה מזו של עובד רגיל יש בזה הצדקה לשלם לי פחות. כמה פחות? כיום משלמים לעובד מהשורה 25 שקלים לשעה* ואילו אני מקבלת 5 שקלים לשעה.* אתם לא צריכים לסיים אוניברסיטה כדי להבין שזה לא תקין. אלה החושבים שאני צריכה להשתכר פחות לא מאמינים לי שאני מרוויחה כמו שאני מרוויחה מהעבודה בלבד. הם כמובן זוקפים לחובתי את קצבת הנכות שאני מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי. רק כדי לסבר את האוזן קצבת נכות ליחיד עומדת כיום על 2342 שקליםָָ לחודש* אז אם נעשה חשבון נגלה שאני משתכרת הרבה הרבה פחות משכר מינימום.
החיים בלתי נתפשים כשאתם מתקיימים ככה, או לפחות מנסים להתקיים כך.
פעמים רבות אני תוהה אילו יכולתי להסתיר את הבעיה שלי. למחוק אותה למספר שעות ולעבוד כאחד האדם.. להוריד את המעמסה הזו מעלי למספר שעות. להיות עובדת ממושמעת וזריזה. החיים שלי בהחלט היו נראים אחרת.
לא סתם אני כותבת לכם את הפוסט הזה. אני רוצה שתחשבו רגע על מישהו שקרוב אליכם ומתמודד עם נכות. דעו לכם שהוא נאבק לא רק בנכותו אלא גם בעוני ובמדיניות שגוזרת עליו חיים של פשרה כואבת.
לא די בזה שהוא נכה וישנם דברים שהוא לא יכול לעשות, אלא שמידי יום ביומו הוא נוכח לדעת שהוא שווה פחות. הוא שווה פחות מבחינת המחוקק ומבחינת פקיד הבנק. אך הכאב הגדול ביותר ניכר על פניו כשהוא יוצא לשוק העבודה. הרי לא חלים עליו יחסי עובד – מעביד, דבר המתיר ליזם לשלם לו סכומים לא ראליים.
האם לא הגיעה העת להסדיר את נושא תעסוקת הנכים בחוק? ולא אין הכוונה לאחוזים הבודדים מקרב הנכים שעובדים בשירות המדינה. הכוונה למרבית הנכים המועסקים במפעלים המוגנים למינהם…. הכוונה לאלה העובדים הרחק מהעין הרחק מהלב ועדיין הם חלק מהחברה האנושית.
אשמח ליצור נייר עמדה שיבהיר הן למחוקק והן לכלכלן עד כמה הנושא חשוב בעיקר לנכים ולבני משפחותיהם ויותר מכל — לחברה צודקת והוגנת. כי אולי הגיעה העת לראות את הדברים קצת אחרת.
- הנתונים באשר לשכר מינימום וקצבת נכות נלקחו היישר מהאתר של המוסד לביטוח לאומי www.btl.gov.il
- הנתונים בקשר לשכר שלי נלקחו מהחוברת למשתקם שקבלתי ממנהלת השיקום שלי
אתם יותר ממוזמנים לעלעל באתר הנפלא הזה —-