מתוך שכולו טוב, יוצרים הזדמנות

באתי רק לעבוד

הכותרת של הפוסט הזה אומרת הכל, בעצם באתי לעבוד. את רף הציפיות שלי הורדתי כשחזרתי לעבודה השיקומית, בעצם אני יודעת שאני מתגוררת בממלכת הצללים של מדינת ישראל, חיה במסלול מקביל, במקום בו חלים חוקים אחרים. ולפעמים אני תוהה איפה נמצא קו הגבול.

ברוב המקרים כוונות השיקום טובות. אין ספק שחוק שיקום נכי נפש בקהילה הוא מהמתקדמים בעולם, היום מוצע לכל מי שמקבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי, עבר את גיל 18 ויש לו אבחנה פסיכיאטרית סל שירותים הכולל, השכלה ברמות שונות, דיור, תעסוקה ואפילו טיפולי שיניים. המערכת נתקלת בבעיה שחוזרת על עצמה – בקרב האנשים שעוברים שיקום יש רמות שונות, לצערי, עובדי ההשמה עומדים חסרי אונים אל מול אנשים כמוני.

כמה פרדוקסלי הדבר, ככל שהעבודה מתוחכמת יותר, כך הסטיגמה רבה יותר. המעסיקים חושבים שאבחנה פסיכיאטרית היא סוג של קללה מדבקת. מרבית המקומות שמוכנים לקלוט משתקמים עם בעיה נפשית הם מקומות המציעים עבודה מונוטונית או עבודה פיזית. לצערי הרב, האורטופד והראומטולוג קבעו חד משמעית שהרמת מטען כבד זה כבר לא בשבילי. העבודות המונוטניות לא מרגיעות אותי אלא פשוט מוציאות אותי מדעתי.

[image src="http://shiqumlight.net/wp-content/uploads/2014/03/haifa-300×225.jpg" shape="img-rounded"]על כן, שלחתי אלפי קורות חיים וכשהגעתי לראיונות עבודה גיליתי שהדלתות סגורות בפני ואפשר בהחלט לכתוב את ספר התירוצים הגדול של המעסיקים בישראל. לשמחתם של ההאקרים אני מצויה במאגרי מידע רבים, אולם רוחם של פורצי המחשבים תיפול כאשר יגלו שאין לי אבל ממש אין לי כרטיס אשראי. מקסימום הם יוכלו לקרוא את הדברים שאני כותבת. אם זו הייתי רק אני, רחל, הייתי מבינה שזו הבעיה שלי בלבד. אולם יותר מדי חברים שלי נתקלים בבעיות דומות.

למרבה האירוניה, במקום העבודה המוגן מאמינים ביכולות שלי ואני עוברת עכשיו סדנת הכנה לתעסוקה בשוק החופשי.

אולם בשיקום כמו בשיקום לא עובדים על הנקודות החזקות שלי, אלא על על הדברים שאני מתקשה לעשות. ואין כמו הנהלת חשבונות וטבלאות אקסל ענקיות כדי לשבור את רוחי… עוד כשהייתי בתיכון ומיינו אותנו למגמות השונות, הנהלת חשבונות לא באה בחשבון, אני אפילו זוכרת עד כמה אמא שלי התאכזבה. היא רצתה שהבת שלה תצא עם מקצוע שפרנסה בצידו, אולם אמרו לה שהיא צריכה להיות מאושרת כי הבת שלה מתאימה ללימודים באוניברסיטה.

אז ניסיתי להיות מנהלת חשבונות טובה. ישבתי מול טבלת אקסל ענקית, והרגשתי שאני הולכת לאיבוד. איחרתי בהגשת הדוחות השונים, הפסקתי לחלוטין את הפעילות שלי בבלוגים וברשתות החברתיות כתבתי בעיקר בסופי שבוע. הרגשתי לחץ ומועקה. הרגשתי שאני מאכזבת שני אנשים את המנהלת שלי ואת עצמי. המיגרנה שלי התנקמה בי והאולקוס גם. בקיצור, זה לא היה זה. וזאת למרות שהסברתי למנהלת שלי שזו נקודה חלשה שלי.

אם רציתם לראות אותי במצב לא נעים, הייתם צריכים ללכת איתי לבנק, עת הפקדתי את הפדיונות החודשיים. הידיים שלי רעדו, הלב שלי תכנן לראות את העולם מבחוץ, הזעתי קשות והקול שלי רעד כשדברתי עם הפקיד. כן, קוראים לזה חרדה. היד שלי רעדה כשבאתי לחתום את שמי. הרגשתי מגוחכת ורציתי רק לברוח משם.

אבל… אסור לי לבנות עמוד בפייסבוק או בגוגל פלוס. נכון שאין לי מחשב נייד. ועל כן זו עבודה בעיקר מהבית. אז לטובת המקום השיקומי, מחשב נייד יכול רק לעזור לכם ולי. ככה אשב בעמדות שלי בבתי הקפה השונים ואשווק את מקום העבודה. אוכל להגיע עם המשרד הנייד למקומות חדשים ולהציג את הפרוייקט בצורה מכובדת. בנינו, חברים, באתי רק לעבוד לא לקחת לכם את התפקיד.

באופן כללי, אגב, אני אוהבת לשווק את הרעיון העומד מאחרי העבודה שלי. בבתי הקפה שהייתי בהם אני מדברת עם קהל היעד ועם צוות המלצרים. לחלקם אני אפילו ממליצה על ספרים. אולם, מאחר ולא מילאתי כהלכה את תפקיד מנהלת החשבונות אני כרגע סוכנת רגילה. עכשיו אני צריכה לעבוד במלוא המרץ. כלומר, השאיפה להדריך או לשווק צריכה לחכות.

על עמוד בפייסבוק אפשר רק לחלום. אם לא ידעתם, במקומות שיקומיים די פוחדים ממשתקמים שמבינים במחשבים. אז אני חוזרת שוב, אל תפחדו ממני, אני בעד החזון, בעד הרעיון ואין לי שום שאיפות להפוך למנכ"ל (אין לי כישורים לזה). כל שאני רוצה זה לעשות את מה שעושה לי טוב, בסופו של דבר תצאו נשכרים מזה.

יזמות חברתית וסביבתית

סיפור חוזר – זה בהחלט הסיפור שלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.