חטא ההכללה

כאשר דנים בשיקום, בעיקר בשיקום הפסיכיאטרי, יש לקחת בחשבון את ספר האבחנות הפסיכיאטרי – DSM. http://www.dsm5.org/Pages/Default.aspx. לצערם של מחברי הספר כנראה שלא מבינים אותו נכון – מדובר בספר רפואה לכל דבר. הספר כולל שורה ארוכה של אבחנות פסיכיאטריות, פסיכולוגיות ונוירולוגיות. לעיתים האבחנות כה חופפות, עד כי איני מקנאה ברופא שצריך להחליט מהי האבחנה המתאימה. ספר הרפואה אומר מהי האבחנה, אך הוא אינו קובע דבר לגבי רמת התיפקוד של האדם.

ולצערי כאן נפתחת תיבת פנדורה. אנשי השיקום עובדים לפי סכמות, הם לא אשמים. זה מנגנון חשיבה מובנה במוח האנושי. זה עזר לבני מיננו לשרוד ולהפוך למין השליט על כדור הארץ, לטוב ולרע. אולם דווקא אנשי השיקום צריכים לצאת מקבעון מחשבתי כמו זה. החשיבה השיקומית פשוטה מאוד, "כולם אותו הדבר ולכן, ננהג בהם בהתאם". אולם בפועל לא כך הדבר.

יכול אדם להיות מאובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית. אדם אחד בעל אותה אבחנה ישלים בהצטיינות יתרה תואר בהנדסת מחשבים ויהיה עילוי בתחום. הוא יכול לשמוע קולות, או לסבול ממחשבות שווא ועדיין להבין קוד ברמה מופלאה. ואילו אדם אחר יסבול אף הוא מאותה אבחנה וכל מטלה תהיה קשה לביצוע עבורו. הוא יסבול מחוסר מוטיבציה, יתקשה לתפקד בבית ולעיתים יזניח את עצמו. היות והייתי מאושפזת כמה וכמה פעמים יכולתי לראות במו עיני את ההבדלים בין האנשים. יכולתי לראות עד כמה אכזרית היא הסכיזופרניה.

אותו דבר תקף לגבי כל האבחנות הפסיכיאטריות, מדובר בספקטרום שלם של אנשים. רמות תפקוד וקשיים. קיום הקריטריונים לאבחנה כזו או אחרת לא שם את האנשים באותה משבצת. לעובד ההשמה יהיה קשה יותר למצוא עבודה למהנדס המחשבים דווקא!! כן, זהו אחד הפרדוקסים בשיקום. כך שאנשים רבים בעלי אבחנה פסיכיאטרית מסתובבים כמו צללים, ולא מוצאים עצמם בקהילה.

אולם הבעיה נמצאת בתפיסה השיקומית. אני יודעת שחלק מאנשי השיקום מתמרדים נגד התפיסה המסורתית, כי הם מגלים שהפכו את כל האוכלוסיה למקשה אחת. היות והעובד/ת הסוציאלי/ת והמדירכה השיקומית פוקדים את הדירות/הוסטלים, הם רואים את המצב במו עיניהם. ולעיתים אין להם ברירה כי ההוראות מגיעות מהחלונות הגבוהים. כך שרואים את כל האנשים בעלי האבחנה הפסיכיאטרית כאנשים שמתקשים בביצוע משימות יום יומיות, ניהול תקציב, אנשים לא צפויים ולעיתים קרובות מבולבלים ובעלי בעיות קוגניטיביות כאלה ואחרות. וזה החטא הנורא מכל – חטא ההכללה.

כי הרי לא כולם דומים. ישנם אנשים בעלי תואר אקדמי, כאלה בעלי כישורים באומנות וכאלה הטובים בארגון וניהול. האם לא כדאי להסתכל על הנקודות הללו לפני שמקטלגים את בעלי האבחנות כאנשים שפשוט צריכים גננת?

כך שהחטא הזה מנציח את הסטיגמה בקרב הציבור. השיקום בקהילה הוא בדרך כלל על הנייר בלבד. וחבל – מדינת ישראל מפסידה משאבים חשובים. אנשים שיכולים לתרום לחברה על אף המגבלה שלהם. חבל שמקבלי ההחלטות לא קוראים את הבלוג הזה ומבינים שהאבחנה אינה קובעת מיהו האדם העומד מולם. האבחנה היא רק אבחנה. מה שחשוב באמת הוא האדם כאדם.