בעולם מקביל

לעיתים קרובות מדי אני חשה שאני חיה בסוג של עולם מקביל, אולי בגלל זה מדע בדיוני מושך אותי. וזו רק אחת הסיבות. כשאתם כמוני אתם צריכים לחשוב על כל צעד ושעל איך להתנהג. כלור, שאלת המליון דולר – לספר או לא לספר, למי לספר, איך לספר ומתי. כן, אין לכם מושג כמה אנרגיה המחשבה הזאת גוזלת. יהיו מכם שיגידו לי לזרום, אולם הייתי רוצה לראות את כל החכמים בלילה הללו מספרים שהם בילו פעם אחת לפחות אצל הפסיכיאטר.

כן, אנשים עדיין מפחדים מהשונה והחריג, לא מעט בזכות סיפורי האימה שהתקשורת מפזרת ללא הרף. הרי מה חושבים על מי שהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי? מסוכן, לא צפוי, מזיל ריר, בוהה בחלל, מדבר לא ברור, אלים ומפגר. בקיצור, קחו אותו מאיתנו, נעבור לפרסומות. התקשורת נמשכת לסיפורים הקיצוניים יותר של בריאות נפש ובכך היא עושה, מבלי דעת, עוול לציבור שלם. הסטטיסטיקה יודעת לספר שרק 10%-12% עונים על הסטריאוטיפ שתואר כאן. רק מעטים באמת אלימים ומסוכנים. השאר?? לא ממש.

אז כן, אני לא רוצה לספר שהייתי אצל הפסיכיאטר. למרות שהפסיכיאטר בלתי מזיק בדרך כלל ואפילו סימפטי, כן, ברוב המקרים הוא מקשיב, שואל שאלות ולפעמים יש את הרגעים הללו שחולקים ביחד. אה, כן, הפסיכיאטר הוא רופא והוא נותן תרופות. וזה מה שמפחיד. התרופות הפסיכיאטריות פועלות על המוח. יש לציין שנכון להיום הן עדיין סוג של פצצות טיפשות ועל כן יש כל מיני תופעות לוואי לא נעימות. בנינו, זה הדבר הכי לא נעים בטיפול הפסיכיאטרי.

היות והפסיכיאטריה אינה מדוייקת, משולים הפסיכיאטרים למגששים באפילה. כשהם באים להתאים לכם תרופה הם מנסים להתאים את התרופה למצב הנתון. אולם לעיתים צצות תופעות לוואי שונות ומשונות. לעיתים חייבים להפסיק את השימוש בתרופה או להוסיף תרופה. בקיצור, לפעמים אתם רצים הלוך ושוב אל המקרר כי התרופה מגבירה את התאבון. אתם שותים הרבה בגלל היובש בגרון. כן, ויש את התרופות החזקות שגורמות לכם להראות רדומים.

לפעמים הדרך לשילוב התרופה או התרופות המתאימות יוצרת קושי.

ולמה צריך לשתוק? כדי שלא יחשבו או יפחדו מכם. לא פעם ולא פעמיים שמעתי אנשים מדברים על נפגעי נפש בצורה פוגעת במיוחד. צמרמורת חלפה בגבי, לא רציתי לפנות ולומר להם שלא כל נפגעי הנפש הם "כאלה". אולם יש מקום שבו לא אוכל לעולם להסתיר את העובדה שאני מטופלת. מקום העבודה שלי. היום כשאתם ניגשים לעבוד במקום מסודר, לעיתים קרובות אתם חותמים על טפסים. והידוע לשמצה שבניהם הוא טופס וויתור סודיות רפואית. כשאני חותמת על הטופס אני עושה זאת כי זה מה שמחייב החוק.

וכשמגיעות התוצאות, המעסיק יושב ורואה מולו את הגליון מרופא המשפחה הוא יודע שהוא לא רוצה אצלו עוד "דבר כזה". אז זהו – מעסיק יקר, אני לא "דבר כזה" אני לא אבחנה מהלכת, אני בן אדם. ולא תאמין מעסיק חביב שלי, אני אפילו אשמח לעבוד אצלך אם תקבל אותי בזכות ולא בחסד. תבין שיש לי כישורים שלא נופלים מכישורי שאר העובדים שלך.  אז בוא לא נפחד אחד מהשני. באמת, למי זה טוב?

וכך, אני פוסעת לי בעולם המקביל שלי, חושבת מה אם לא היו פוחדים ממני, מסתייגים, או סתם מתייגים. אני פוסעת בעולם מקביל שבו יש אפשרות לעבוד ולחיות בכבוד, לגדל ילד ולקנות דירה קטנה. אולם תמיד בסוף המסדרון מחכה המציאות הנוכחית. והיא זו שבה בעצם אני חיה כעת. כאן אני בעיקר אבחנה, קשיים, שיקום ועוני.