כשאתם קוראים את כותרת הפוסט אתם מגניבים חיוך מסתורי, אוי לא, לא עוד משהו על זוגיות. אז לא, אתם יכולים להירגע זה באמת לא משהו שקשור בזוגיות אבל זה קשור ביחסים. למרבה המבוכה אלה היחסים עם מתאם הטיפול שלי, כלומר, הוא עובד סוציאלי אבל בוא לא נרד לקטנות. יש לנו בהחלט מערכת יחסים טיפולית מרתקת במיוחד.
האמת? הוא באמת חמוד ואי אפשר לכעוס עליו. הוא ילד טוב. וכן, בעוד אני הולכת ומתבגרת אני מגלה שהמטפלים שלי הולכים ונעשים צעירים. כנראה שעבודה סוציאלית, בעיקר בתחום בריאות הנפש, מצריכה אנשים צעירים. למרות שאני מעדיפה מישהו עם הרבה נסיון. אני מכירה את עצמי. כן, יש לי רשימת באגים די ארוכה.
כבר חודשים שאני לא עובדת. אני מאלה שלעבודה יש משמעות עבורם. מתאם הטיפול היקר שלי, בוגר מדעי ההתנהגות, חשב שאם הוא יציג לי עבודות חסרות משמעות של ממש שאנשים עושים אותן בכל זאת, הוא כנראה יגרום לי ללכת ולמיין זיתים מגולענים ובזה הוא יוכל לעשות V על סעיף התעסוקה הבעייתי שלי. נכון שהסברתי שוב ושוב למתאם הטיפול היקר שלי, שאני מחפשת בכל זאת עבודה שאני אוכל לדבר שם עם מישהו.
כי כשאני חושבת על עבודות בסגנון מיון זיתים/אריזה/חיתוך אני יודעת מה אמצא שם. אנשים די אומללים שעושים את העבודה הזאת מחוסר ברירה. הם צריכים לפרנס את המשפחה שלהם, עברית לרוב היא לא שפת האם שלהם וכך אמצא את עצמי ממיינת זיתים עם אנשים שידברו בינם לבין עצמם בשפות שאינן עברית. מקום כזה יגביר את תחושת הבדידות שלי.
העבודות הללו הן העבודות שהכי קל להציע למישהו שיקומי. אולם לאורך התהליך השיקומי שלי גילו רבים וטובים ממתאם הטיפול הנוכחי שלי, שהעבודות ההלו לא רק שאינן משקמות אותי אלא גורמות לי נזק. כשטיפלתי בקשישים שביקשו את נפשם למות, הזדהיתי איתם וניסיתי להתאבד. כן, טיפול בקשישים סיעודיים או סיעודיים למחצה זה משהו שאני לא יכולה לעשות. אין לי את החוזק הנפשי נדרש בלעמוד יום יום מול אדם מבוגר ותשוש.
ובכל זאת מתאם הטיפול שלי אומר לי שהוא לא מכריח אותי ללכת לעבוד בזה והכל תלוי בי.
אולם איני אדם חסר יכולות לחלוטין, יש לי בהחלט נסיון עשיר בדיוק במה שמתאם הטיפול שלי נרתע יותר מכל. כן, האיש אלרגי עד כדי בושה למחשבים. לפעמים אני חושבת שמארק צוקרברג צריך להסביר למתאם הטיפול שלי להרגיע את פחדיו. חשבתי אפילו לפנות לביל גייטס שיגיד לו שמחשב זה משהו מאוד נחמד, אבל הוא בשלו.
יש לי נסיון גם בדברים אחרים שחשובים למתאם הטיפול שלי כקליפת השום. יש לי כושר עמידה מופלא מול קהל. אני יכולה להרצות וזה אפילו עושה לי טוב. נכון שהאנגלית שלי לא רעה בכלל, אבל זה ממש ממש לא מה שהוא רוצה. ולכישרון הכתיבה שלי האיש לא מתייחס כלל. כאילו מעולם לא כתבתי מאמרים ברמה אקדמית.
במחשבים הוא רואה רק תחביב נחמד.
אז כן, הכישורים שלי לא שווים כלום. אז מה כן טוב בי? באיזה תחומים אני כן טובה? מה מנסה האיש להגיד לי? לשוב ולרדת לבורות הדכאון העמוקים? הרי חפרתי במדורי הדרושים השונים, וכמתאם טיפול אתה אמור, רק אמור, לחזק אותי ולא להציב לי מראה סדוקה מול הפרצוף ולשלח אותי כלאחר כבוד לחתוך סלטים. כן, אני יודעת שזה הכי קל. אבל איתי מתאם טיפול יקר מחכה לך סיפור ארוך. אולי זה לא אתה זאת אני. אבל אתה המטפל שלי. זה מה שיש כרגע.
ונכון שלא שלחת אותי ישירות למפעל השימורים הקרוב אבל דברת על זה כל כך הרבה. כל כך הרבה. שיחות על גבי שיחות. ומדוע אינך רואה את מי שאני באמת? דווקא אתה, בוגר מדעי ההתנהגות. דווקא אתה רואה בעיקר את האבחנה שלי. קצת חבל, לא?
שוב חוזר הניגון, היצירתיות היא כלום