העצומה שלי

בתחילת דרכי השיקומית חשבתי שהשמים הם הגבול, התנועה הצרכנית בישראל רק החלה את דרכה ונראה היה שמוכנים להקשיב לסיפורים שלנו. רוחות השינוי החלו לנשב בישראל קצת מאוחר יותר מאשר באירופה ובארצות הברית, אבל כל עוד הייתי שם חשתי בסדר עם עצמי. אין זה אומר שהבראתי, זה רק אומר שמצאתי את הדרך שלי.

אין לי מושג איך גיליתי את זה, אבל זה קרה, גיליתי שלמרות שאני חרדתית בכל רמ"ח אברי, אין לי בעיה לדבר בפני קהל. בלי לרעוד, בלי לפחד, בלי להזיע. פשוט לעמוד על הפודיום, או לשבת מול השולחן של המרצה ולתת הרצאה. זה זרם מתוכי כמו מעיין. פשוט ריחפתי באולם או בחדר (הרציתי בכל מיני מקומות) ונתתי מופע. אין ספק שלאחר הרצאה כזאת אנשים ניגשים, מדברים ומביעים עניין.

היום, ממרחק של שנים, הכנסים הללו גורמים לי להתגעגע. להתגעגע לימים ששמעו מה יש לנו לומר. אולי זו הייתה תמימות להאמין שזה ימשך. לצערי בשנת 2008 הפסקתי להרצות או להשתתף בכנסים. המציאות השתנתה. הפכתי לפעילה מאחרי הקלעים, סוג של אופוזיציה. מישהי שאומרת שהמלך עירום ואף אחד לא בדיוק מקשיב. כולם הרי רוצים לשמוע כמה הכל נפלא. ולצערי, כן, לצערי לא זה המצב.

היום המצב הוא כזה: קרוב ל – 100% אבטלה בקרב נכים בישראל. אתם קוראים היטב. עבודה שיקומית לא נחשבת לעבודה. מעטים מאוד עובדים באמת. קשה למצוא היום עבודה. כבר שמעתי כל תירוץ אפשרי וכל סיבה אפשרית. ולמרות הכל – הנה העצומה כאן מולכם. נכון שזו עדיין גירסת בטא, אבל אתם מוזמנים לחתום עליה ולו רק כדי לשנות טיפה את המצב, לו רק שקולינו ישמע, שבאמת נתרום לחברה ולא נעבוד בפרוייקטים יזומים שלא עוזרים לאיש.

קרוב ל – 100% אבטלה זה אומר עוני. עוני עמוק. כי במציאות שבה לא מעסיקים אנשים עם תואר שני למה שיעסיקו נכים? ולצערי, הפצצה מתקתקת. ופצצה חברתית גרועה לא פחות מהפצצה האיראנית המדוברת.

http://www.avaaz.org/he/petition/tsvqh_hvgnt_lnkym_byshrl/?copy