לאחר יותר משנה של חיפוש עבודה בשוק החופשי, גיליתי בדרך הקשה שזה כמעט בלתי אפשרי. האמת? כשאת עוברת את גיל 40 המעסיק הצעיר פוחד ממך באופן אוטומטי, גם בלי שתהיה לך אבחנה פסיכיאטרית, על אחת כמה וכמה אם יש לך כזו. כשעוברים את גיל 40 מגלים את הפרדוקס הגדול ביותר בשוק העבודה בישראל. מצד אחד אתם נחשבים מוכשרים מדי, מצד שני, צאו לדרך חדשה, מדינת ישראל לא מוכנה לשלם עליכם, אתם יקרים מדי, עדיף שתפתחו לכם עסק קטן.
הדבר הכואב ביותר הוא שאם את במקרה עובדת שיקומית, שעברה את גיל 40, הרי שזוהי מלכודת מוות. בתעסוקה השיקומית אין יחסי עובד- מעביד ועל כן אין לי (או לשום עובד שיקומי אחר) סיכוי לצבור הון עצמי על מנת להיות עצמאית. במשרד הבריאות הבינו היטב את הנקודה הכואבת. וגם אנוכי. שנה ויותר בבית לא עושים טוב לאף אחד. ועל כן נפרדתי בצער מעובד ההשמה שלי וחזרתי לעבודה מוגנת.
האמת? זה סוג של הלם. לחזור לעבוד לאחר זמן רב כל כך. גם הדברים הפשוטים של לקום בבוקר נראים קצת מסובכים. זה לא אומר שנעשיתי מטומטמת, אבל זה בהחלט אומר שאני צריכה לכוון את השעון המעורר ולשים כמה שיותר נודניקים ומזרקת פיות. אז, כן, צריך להתרגל לנסיעות הרבות ולאחריות המתלווה לעבודה. ההסתגלות הזו לוקחת זמן ואם חשבתי שיהיה לי קל לשחות בבריכה הזו, אז טעיתי. אני צריכה זמן.
כמי שבמשך שנים סבלה משעון ביולוגי הפוך, גם בימי בית הספר, נאלצתי להתמודד עם תקופות בהן הייתי עירנית יותר ותקופות בהן הייתי עירנית פחות. אפשר לומר שכרגע אני מכוונת את השעון הביולוגי שלי.
מעבר לשעון הביולוגי ההפוך, קיימת העובדה שאני שוב מתחברת לעולם, למין האנושי, לקהילה. לא תאמינו אבל גם זה סוג של הלם. פתאום אני חלק מערב רב של אנשים במצבים שונים של עייפות או עירנות, נוסעת כמו כל עכבר עירוני באוטובוס, ממהרת להגיע מנקודה אחת לשניה. ואין מה לעשות קפה הוא סוג של נחמה בימים כאלה. ללגום מהנוזל המעורר הזה ולהתחיל את שגרת העבודה.
ואיכשהו, במקרה או שלא במקרה, תמיד אני מגיעה לנושא של תורת הקבלה. לא, אין שום קשר לספירות ולעץ החיים, יש קשר הדוק לטבלאות אקסל ולמספרים. לספרי קבלות והפקדות בבנק. הזוי, אבל כנראה שאני עושה את זה טוב מספיק. אה, שכחתי ספירות מלאי. מצויידת במשרד נייד משלי, אני מגיעה למקום ומתחילה לעבוד. יש לי שיטות לספירה, זה דורש יצירתיות וכשמתרגלים זה גם הולך מהר.
אני רק בהתחלה. החיים לימדו אותי בדרך הקשה ביותר לקבל את העובדה שהדברים הולכים אצלי לאט. אני אולי כותבת בלוגים, שירה וסיפורים כאלה ואחרים אך בסופו של יום אני מתחילה לחזור לחיים ולנופים מוכרים.
חזרתי לעבוד עם ספרים