על השיקום

——– קיצור תולדות השיקום ——–

אתם שואלים את עצמכם בוודאי מהיכן למדו על השיקום, איך הכל התחיל, ואתם יודעים מה? זאת שאלה מתבקשת. תופתעו לדעת שהשיקום הוא דייר חדש בעולמינו ועדיין רבים, רבים מדי אינם זוכים לו. אז מאיפה התחיל הכל? מה חשבו פעם על נכים?

זה יהיה מסע היסטורי מזורז בנבכי היחס לאנשים שונים, אנשים שסובלים מליקויים שונים – נכים גופנית, נפשית וחושית. ובכן, בעבר הרחוק כשהמין האנושי עסק בעיקר בהשרדות, הנכים לא פעם הופקרו מאחור, בדיוק כמו שקורה בעולם החי. רק מעטים הצליחו לשרוד.

גם בתרבויות הקדומות לא נתנו לנכים סיכויים רבים. את הדוגמה הבאה אתם מכירים היטב, אי שם ביוון העתיקה, במקום הררי, מסולע ולא קל התגוררו בני העם הספרטני. בני ספרטה האמינו בחוסן פיזי וכך חינכו את בניהם ובנותיהם. לא היו הנחות. אי לכך ובהתאם לזאת, כאשר תינוק נולד הוא הובא למועצת הזקנים או "האפורים". הם הביטו על הילד וראו את החיוניות שלו. אם הילד סבל מלקוי, היו האפורים משליכים את התינוק אל הצוקים, למוות בטוח. 

אם חשבתם שבמקומות אחרים ביוון העתיקה נתנו סיכוי לנכים, סיפורו של אדיפוס המלך הוא הוכחה נוספת, שלקח בצידה. אדיפוס נולד בעל מום. זה אגב פירוש השם שלו. "רגל קצרה". הוריו, בני האצולה, הפקירו אותו למות אותם היה זה איכר שרחם על התינוק והביאו לביתו. ברבות השנים אדיפוס גדל והפך לאיש חכם ומרשים, על אף נכותו. רצה הגורל ובדרך הוא רצח את האיש שהיה אביו (אדיפוס לא ידע שזה אביו, הרי הוא גדל אצל איכר), הוא התאהב באימו (מה שהיה חטא בעיני האלים של יוון העתיקה). כל הדברים הללו לא מנעו מאדיפוס למלוך ולהקים משפחה. את הסיפור המלא, המתפרס על פני טרילוגיה, כתב סופוקלס המחזאי היווני הידוע.

גם בהיסטוריה היהודית ניתן ללמוד על היחס לנכים ולשונים. הם חיו בבידוד ובעוני על פי רוב, רק מעטים מהם חיו בצורה סבירה. אולם בימי הבניים היו הנכים טרף קל. בימים ההם כל מי שהיה שונה הואשם בכישוף, שריפה על המוקד, עקירת עיניים ושאר איברים הייתה עניין די שגרתי. לעיתים התמזל מזלם של הנכים והם חיו מחוץ לגדרות העיר ועסקו בקיבוץ נדבות. את הקריירה המקצועית היחידה שלהם יכלו לפתח רק כמשתתפים במופעים ובירידים.

בספרו המאלף "תולדות השגעון בעידן התבונה" מישל פוקו סוקר את היחס לנכות הנפשית (ממנה אפשר להסיק גם על נכויות אחרות). רבים מאלה שנכותם לא הייתה פיזית הועסקו במשיטי ספינות, הם לא הורשו להכנס לעיר. כשהצרעת נעלמה מאירופה, החלו המנזרים להתמלא במספר רב מדי ל חסרי מזל שאוכסנו בתנאים לא אנושיים במיוחד.

לרפואה של אותם ימים לא היה הרבה מה להציע. הקזת דם, צריבה, אמבטיות חמות וקרות, כל אלה רק החמירו את המצב. ככל שהתקדמה הרפואה וההשכלה, החלו להבין שגם אם אין פתרון מניח את הדעת לנכים והאומללים (כך קראו להם בימים ההם), הרי שיהיה זה טוב לשים אותם במקומות קצת יותר סבירים.

בראשית המאה העשרים החלה תקופה אפילה נוספת. פירוש מוטעה מאוד של האבולוציה והגנטיקה הביא לטרגדיה בממדי ענק. האאוגניקה – השבחת הגזע – שלטה בכיפה. בימים ההם כל מי שנחשב "לא מועיל" נכלא במקום נרחב דיו, סוג של חווה. אחד המקומות הללו שכן בלינצ'ברג, ווירג'יניה בארצות הברית. במקומות הללו העבידו את האנשים בפרך, לימדו אותם מיומנויות בסיסיות ביותר ועיקרו הן את הנשים והן את הגברים. כך חשבו יפחת מספרם של אלה שהורסים את החברה.

לא רק ארצות הברית של אותם ימים האמינה באאוגניקה, גם אירופה. אדולף היטלר,בצע מול העולם כולו את ההרג השיטתי הראשון, לא על היהודים, אלא קודם כל על נכים מהגזע הארי. מפעל ההשמדה של היטלר החל לעבוד במלוא הקיטור על כל נכה. מאוחר יותר נוספו היהודים, הצוענים, ההומוסקסואלים ומתנגדי המשטר לרשימה.

העיקור הכפוי הופסק במדינות אירופה ובארצות הברית רק בשנת 1972. זה קרה עקב פעילותם האמיצה של ארגוני זכויות אדם. אולם כבר לפני זה הבינו שאת אלה השוהים במתחמים אפשר "לשקם" – כלומר "להביא לתפקוד מיטבי". כך החל השיקום. התפיסה השיקומית עוברת שינויים, אולם כיום יש עדיין מה לעשות, גם במאה העשרים ואחת.

להאיר את החושך.

SHIQUM LIGHT – באנו חושך לגרש

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *