אני מביטה כמידי חודש על ההמחאה שניתנה לי, כן, אני לא מקבלת את הכסף היישר לחשבון הבנק שלי. הסכום על ההמחאה גורם לי לרצות לצרוח או לבכות. הסכום פשוט מגוחך. ואיכשהו אני מנסה לדחות את תחושת המחאה והתסכול. גובה המשכורת הממוצעת שלי עומד על 500 ש"ח בממוצע. הדבר העצוב מכל הוא שבחודש שהשקעתי שעות עבודה רבות הרווחתי 766 ש"ח.
ולצערי זה חוקי.
חוקי.
עד מתי ימשיכו לזלזל בי? האמת? אני כותבת את הפוסט בשמם של אנשים רבים. חלקם בהחלט משקיעים מאמץ רב. הסכום העלוב הזה לא מספיק למחיה. צר לי. כל תכנון תקציב שאני עושה לא מאפשר לי מחיה בכבוד. נכון שבתקופה האחרונה יכולתי לקנות במכולת, אולם שום דבר מעבר לזה. חייתי על הקצה. ושוב, אם הייתי זו רק אני הייתי משלימה עם מר גורלי ועוברת לסדר היום, אולם אני רואה תעשייה שלמה עולה ופורחת בתחום השיקומי. כשהסחורה היא בעצם אני.
לא נעים לי, העבדות נגמרה מזמן. אולם משום מה אנו עבדים כחוק.
מדמי השיקום שלי אני לא יכולה לצמוח.
וגרוע מכך, אני חייבת את עזרתם של בני משפחתי בעת חירום.
אין לכם מושג כמה מביכה הסיטואציה כשנאלצתי ללכת עם הכלבה שלי לווטרינר. לכלבה שלי היה מקרה חירום שחייב טיפול מורכב. לא יכולתי להזניח את זה. האדמתי מבושה כשהוצאתי מהארנק כסף קטן. זו הייתה נקודת השבירה שלי. אם איני יכולה לטפל בכלבה שלי מה אני כן יכולה לעשות? איני מזניחה אותה או מתעללת בה, אולם טיפולי חירום איני יכולה להעניק לה.
דמי שיקום בסך 500 ש"ח וקצבת נכות של 2200 ש"ח אינם מספיקים. מצטערת…
רציתי שתקראו את זה בשמי ובשם החברים שלי, שיעשה כאן שינוי רציני בחקיקה. אי אפשר לחיות מסכומים כאלה ועל כן אי אפשר להשתלב בקהילה.
זהו רק צעד ראשון. הרעיון המלא שעומד מאחרי הבלוג והאתר בכלל הוא שינוי תודעתי לגבי זכויות עובדים שיקומיים. הגיע הזמן לומר בראש מורם שמאסנו בתירוצים ומילים יפות. הגיע העת למעשה.