החיים על פי משרד הבריאות

כמה עצוב שאני כותבת לכם את זה ביום חורבן הבית, ביום בו לפי המסורת פרובינציית יהודה הפכה לגלות השניה של העם שישב פה פעם. עצוב שביום בו מדברים על כך ששינאת חינם היא זו שגרמה לחורבן, אני צריכה לכתוב את זה כדי שתראו מהי המציאות שלי ושל רבים כל כך.

אני גרה בדיור מוגן. לצערי זה לא פשוט כמו שזה נשמע. לפעמיפ למטבע יש יותר משני צדדים. במהלך השנים הופרטו שירותי בריאות הנפש בישראל (אני יודעת על שירותים אחרים לאוכלוסיות אחרות שהופרטו אף הם) שירותי הדיור והתעסוקה עברו לידי יזמים פרטיים. כדרכם של יזמים, הם ראו בזה סוג של עיסקה, אנחנו נעזור עם השיקום ונקבל בתמורה סכום כסף ממשרד הבריאות. אולם, מערכת הבריאות בישראל נמצאת במצב נוראי.

כבר כשנה בערך שהיזמים לא מקבלים את הכסף ממשרד הבריאות. נכון שלא שמעתם על זה בשום אמצעי תקשורת, אך שירותי השיקום שבתו ליום אחד שביתת אזהרה. השביתה לא עזרה כלל. המצב נותר על כנו. רמת השירותים הולכת ומדרדרת. לאיש לא אכפת. הרי אנחנו, המשתקמים אמורים לומר תודה בשקט על זה שנותנים לנו לחיות. אנחנו לא וועד כוחני ולצערי אין לנו רייטינג.

כך שיוצא שמכל מאבקי הכוח הללו המשתקמים במדינת ישראל משלמים את המחיר הגבוה מכל.

ההכנות לביקורת האחרונה התנהלו בקדחתנות שלא מביישת ביקורת צבאית. הניירת שוחזרה והוכנה. העובדים הסוציאליים שקדו על הכנת הדוחות כהלכה, איש התחזוקה עבד בחריצות כמעט מסביב לשעון ואנחנו קירצפנו את הבית. אפילו הגדילו לעשות בדיור המוגן וטרחו להביא חשמלאי.

את מופע הפירוטכניקה שהיה אצלי בבית אתמול שום בלוג לא יוכל לתאר. את שורת הקצרים שחזרו בזה אחר זה ואת החום הבלתי נסבל היה קשה לשאת. גם את השיחות עם מתאם הטיפול. כן, אלה היו שיחות מדהימות. האיש ביקש ממני ומהשותפה שלי לא להיות לחוצות. ברור, הוא לא הזיע כמו סוס בחום הזה. מה גם שהוא לא ניסה את החוויה של שטיפת הרצפה בשעה בה התחיל להחשיך.

החשמלאי הגיע לבסוף שוב. כל פעם מפסק הפחת קפץ. ברגע שהחשמלאי הגיע אל מכונת הכביסה פיצוץ ואור כחול היו התוצאה. מכונת הכביסה שלנו מתה בקיץ. ואתם יודעים שהקיץ בישראל חם ולח. יש הרבה כביסה. אז יש לנו בבית גרוטאה. אגב, התרענו כבר זמן מה על מצבה של מכונת הכביסה. סתם שתדעו.

והיום בבוקר הגיעה הפמליה המיוחלת לביתי הקט. מנהלת הדיור המוגן, מתאם הטיפול והמבקר הגיעו ואמרו יפה שלום. כאב לי כל הגוף ולא נרדמתי בלילה, רציתי עד מאוד להזדחל למיטה בחזרה ולהשאיר אותם שיסתדרו עם השותפה. למרבה הבושה לא היה לי מספיק אומץ ונשארתי ערה. אפילו הכלבה שלי היתה מתוחה קמעה.

וכן, שוב השאלות המטרידות:

"את לוקחת תרופות?"

"את הולכת לרופא?"

"מי הרופא שלך?"

"מה את עושה בשעות הפנאי שלך?"

"את מסתדרת עם הקניות?"

"את משלמת חשבונות?"

תוך כדי שאלות מביכות כאלה ואחרות, הראיתי את הקלסר שבו מאוגדים החשבונות. נתתי את הפרטים של הפסיכיאטרית ורופא המשפחה. אמרתי למבקר שאני צרכנית נותנת שירות, הסברתי לו שכבר שנה אני מחפשת עבודה, אך לשווא. אה, כן את השאלות על התרופות הוא שאל בחדר שלי. הוא הביט על החדר וסקר אותו כאילו עוד מעט יצא חייזר ירוק מהמיטה שלי. הסברתי למבקר ולכל המשלחת על המצב של הדירה.

הדירה שלנו נמצאת באחת מהשכונות הפחות טובות בחיפה, על כן היא זולה מאוד. בניגוד לשכונות רבות בחיפה אין לנו תחבורה בשבת. למעשה השותפה שלי ואני כלואות כאן במהלך סוף השבוע. התשתיות בדירה מיושנות. מן הסתם, אין להם כסף לשיפוצים שיהפכו את הדירה למקום מסביר פנים. המבקר שאל למה יש רק מעט מאוד תמונות בסלון, הסברתי לו שאין לי כסף לקנות. במטטוטא מכם אדלג על הקטע של השירותים והמקלחת. מביך.

במסגרת חיפוש פיתרון דיור חלופי הם עסקו בעיקר בשיחות על ניהול התקציב שלי. הלו!! אני מקבלת רק 2,200 ש"ח. קיצבת נכות. אי אפשר לחיות מזה! הם אפילו פתחו בדיון מעמיק על הוראות הקבע שלי. מבחינתי רציתי לקבור את עצמי או שסקוטי המיתולוגי ישגר אותי בזה הרגע משם. הרגשתי מושפלת. ההיפך המוחלט ממה ששיקום אמור להיות.

לאחר שעה ורבע בערך, שנמשכו כמו נצח, הלכתי לישון. את ההרגשה הזוועתית שלי שום דבר לא שיפר. אפילו הכלבה שלי נעצבה לליבה והתרכבלה ליד המיטה שלי.

וכך נותרו סמני שאלה רבים שלא הניחו לי. כשהדבר העיקרי שניקר ללא הפסק בראשי היה לאן ממשכים מכאן? את הדמעות היה קשה לעצור. להזכירכם – אני לא היחידה במצב הזה.

הסלון המפואר שלנו

הכלבה שלך משירה שערות ואחראית לא מעט על המצב של הסלון – האומנם???

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *