אני מביטה כמידי חודש על ההמחאה שניתנה לי, כן, אני לא מקבלת את הכסף היישר לחשבון הבנק שלי. הסכום על ההמחאה גורם לי לרצות לצרוח או לבכות. הסכום פשוט מגוחך. ואיכשהו אני מנסה לדחות את תחושת המחאה והתסכול. גובה המשכורת הממוצעת שלי עומד על 500 ש"ח בממוצע. הדבר העצוב מכל הוא שבחודש שהשקעתי שעות עבודה
הכותרת של הפוסט הזה אומרת הכל, בעצם באתי לעבוד. את רף הציפיות שלי הורדתי כשחזרתי לעבודה השיקומית, בעצם אני יודעת שאני מתגוררת בממלכת הצללים של מדינת ישראל, חיה במסלול מקביל, במקום בו חלים חוקים אחרים. ולפעמים אני תוהה איפה נמצא קו הגבול. ברוב המקרים כוונות השיקום טובות. אין ספק שחוק שיקום נכי נפש בקהילה הוא
לאחר יותר משנה של חיפוש עבודה בשוק החופשי, גיליתי בדרך הקשה שזה כמעט בלתי אפשרי. האמת? כשאת עוברת את גיל 40 המעסיק הצעיר פוחד ממך באופן אוטומטי, גם בלי שתהיה לך אבחנה פסיכיאטרית, על אחת כמה וכמה אם יש לך כזו. כשעוברים את גיל 40 מגלים את הפרדוקס הגדול ביותר בשוק העבודה בישראל. מצד אחד